<h1>ארחות חיים הלכ' כתובות סימן ד'</h1>
<h2>דף ה.</h2>
מותר לאדם לארס בכל יום חול ואפילו בט' באב בין ביום בין בלילה. אבל אין נושאין נשים בערב שבת ולא באחד בשבת שמא יבא לידי חלול שבת בתקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודתו [ואצ"ל שאסור לישא אשה בשבת] ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים מפני ערבוב שמחה בשמחה. ושאר הימים מותר לישא אשה בכל עת שירצה והוא שיטרח בסעודת הנשואין ג' ימים קודם הנשואין.
<h2>דף ז.</h2>
ותקנו חז"ל שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה ז' ימים ואינו עוסק במלאכתו. ולא נושא ונותן אלא אוכל ושותה ושמח בין שהיה בחור בין שהיה אלמון ואם היתה בעולה אין פחות מג' ימים שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה [שמח] עם הבעולה ג' ימים בין בחור בין אלמון.
<h2>דף ז:</h2>
המארס את האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדין היא ארוסה שאין ברכת חתנים עושה נשואה אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו לאחר כמה ימים ולא תנשא נדה עד שתטהר. ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך. כתב אדונינו מורנו ה"ר שם טוב פלכו ז"ל בתשובה תבין ותדע שכל כניסה המוזכר בדברי חכמים היינו כניסה לחופה ולא קדושין בלבד והביא ראיות הרבה לדבריו ע"כ.
<h2>דף מז.</h2>
כתב הבעל העיטור ז"ל חופה הוא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בו חדוש כגון סדינין המצויירין שקורין קורטינ"ש בלע"ז. ויש עושין סוכה מוורדים או מהדס כפי המנהג ובה מתייחדין שניהן הוא שקורין תלא"ס בלע"ז. והאומר חופה הוא סודר שחופין בו ראשיהן בשעת הברכה לאו מלתא היא מדגרסינן בסוכה וליחדו בחופה. (ובירושלמי) [ובבבלי כתובות] עד שתכנס [לאסוף דבר] לחופה [וכו'] ש"מ הוא מקום מיוחד כעין כילה שיושבין [שניהם] עם השושבינים היא. ובירושלמי (בסוכה) [בסוטה] אלו הן חופות חתנים סדינים המצויירין וכו'. והמנהג הזה בבתולה אבל באלמנה כיון שנכנסה לשם נשואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתיחד שם הרי הוא כבית שיש בו חופה עכ"ל.
<h2>דף מח.</h2>
המארס את האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדין היא ארוסה שאין ברכת חתנים עושה נשואה אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו לאחר כמה ימים ולא תנשא נדה עד שתטהר. ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך. כתב אדונינו מורנו ה"ר שם טוב פלכו ז"ל בתשובה תבין ותדע שכל כניסה המוזכר בדברי חכמים היינו כניסה לחופה ולא קדושין בלבד והביא ראיות הרבה לדבריו ע"כ.
<h2>דף מח:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות אפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שנייה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום והבא על ארוסתו לשם נשואין אחר [שקדשה] (שיעדה) [משיערה] קנאה ונעשית נשואה והרי אשתו לכל דבר. וכיון שכנסה לחופה הרי היא אשתו לכל דבר ומשתכנס לחופה נקראת נשואה. ואע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין והרי הוא כארוסה עדין וצריך לברך ברכת חתנים בבית (החתן) [החתנים].
<h2>דף סו.</h2>
יש מקומות שיכתבו בכתובות הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחומש או במחצה. [כגון שתהיה הנדוניא מאה וכותבין שהכניסה מאה וחמשים] כדי להרבות בפני העם וכשתבא לגבות לא תגבה אלא המאה [ויש מקומות שנהגו לכתוב פחות, ואם פסקה להביא לו כלים נותנת שוה מאה ועשרים או מאה וחמשים וכותבין שהכניסה לו מאה]. ויש מקומות שנהגו לכתוב שוה בשוה. ויש מקומות שנהגו שיתן האיש מעות לפי הנדוניא דבר קצוב כדי שתתקשט בו הכלה ותקנה בשמים וכיוצא בהן. ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאשה יצטרף לנדונייתא להתנאות בו. הנושא אשה סתם כותב ונותן כמנהג המדינה וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה. וכשתבא לגבות מגבין לה כל מה שבכתובה כמנהג המדינה. ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול ועל פיו דנין והוא שיהיה מנהג פשוט בכל המדינה.
